הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון.
טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו.
הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים.
הם יודעים איך נראה בית העלמין.
הם יודעים שצריך להזהר בדרכים.
שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר שיחק איתם שהיו קטנים….
הם אומרים שהם מתגעגעים….
לביא מספר למורה שלו ולי שהוא עצוב שמעולם לא פגש את עומר.
לפיד מעיר לו שיפסיק להגיד את זה כי בטח זה מעציב אותי ומאזין במקביל לשיר של עומר.
שליו מסתכל על שניהם ואז עלי ואומר לי " אמא, את בסדר? אמא אל תדאגי, אני פה איתך, הכל יהיה בסדר! מותר לך להיות עצובה… בואי, אני אחבק אותך"
הם יודעים…
הם חושבים שהם יודעים…
הם מנסים לדעת.
התקווה שלי היא שלעולם לא ידעו.
מעיין ללוש
כל כך קשה ולא מתאים להדליק נר לזכרך , אנחנו תמיד איתך אוהבים ומתגעגעים אלייך ולחיוך שלך… לא נשכח אותך החברים הכואבים.
29 ביולי 2005