עומר בני היקר.בשבילי הזמן עמד מלכת. חייך וחיי עברו יחד תמיד במחשבות, בלב ובנשמה.
בכל צעד ליוונו אחד את השני, תמכנו ועודדנו בתקשורת טובה והמון אהבה לאורך כל הדרך.
אני, אבא שלך, גאה בך כבן, כחבר, כשותף לחיים ולדרך.
אתה חסר לי מאוד בכל דקה, בכל שנייה, ובכל נשימה שלי – אתה איתי.
ליוויתי אותך בכל הרגעים המשמעותיים בחייך.
וכבר שלקחתי אותך בפעם הראשונה לגן הרגשתי געגועים עזים וקושי רב להתמודד עם הפרידה.
את החוגים שלך כילד ניצלנו לזמן איכות ביחד וללמידת דברים חדשים.
כשליוויתי אותך ללשכת הגיוס והאוטובוס התחיל לנסוע בכיתי המון, בכי קולני כמו של ילד.
אני זוכר שאבא אחר שבנו גם גוייס, שאל אותי בדאגה "אדוני אתה בסדר?". אמרתי לו שעכשיו כן, הכל בסדר.
התחושה היתה שהבן שלי גדל, ואני התגייסתי לצבא יחד איתך.
בתקופה הזו בצבא עודדנו אחד את השני להבין ולהתפתח, ללמוד לאהוב, להנות מהחיים, ותחושת הגאווה באותה תקופה הציפה אותי.
עם הזמן הרצון לשמור על הבריאות הפך להיות מרכזי.
הלכת למכון כושר, ואפילו דאגת והכנת לי תכנית אימונים בטבלה מיוחדת עם תרגילי כושר כדי שאבצע אותם לבד בבית.
הרגשתי כל כך קרוב אליך באותה תקופה. היית איש האמון שלי ואני שלך.
עומר שלי, אהבת לשמוח, להיות מאושר, מעולם לא שכחת את חוש ההומור, החיוך והצחוק. היית אדם צנוע וישר, ילד שאוהב את החיים, ילד של משפחה, של אמא ואבא, של יוני ומור.
ניצלת כל זמן שהתאפשר לך להיות איתנו, עם המשפחה. זרחת כמו השמש והפצת אור על חיינו.
בהתלהבות ושמחה היית מרקיד את אמא והקול שלך היה ממלא את הבית.
אתה חסר לי, ואני יודע שאתה חסר גם לאמא, ליוני ומור ולבטח לכל המשפחה המורחבת, לחברים ולכל מי שהכיר אותך.
עומר בני היקר, אני עומד פה היום ומרגיש שאת שיחת הטלפון שקיבלתי אז מבית החולים אני כאילו מקבל ברגעים אלו, כך שלגבי הזמן לא עבר וזה קורה לי ממש עכשיו.
אתה היית איתנו, אתה איתנו ותישאר איתנו תמיד
