עידית אוחנון
אמא

19/7/2006

עידית אוחנון
אמא

שלום לך ילד בכור שלי
היום ה-19/7/2006
לא צריך לכתוב את התאריך הזה בשום מקום. היום הזה חקוק על העורק הראשי. העורק הקרוע שאיכשהו ממשיך לפעום.
היום יצאתי מהבית לטיול שנתי. הטיול הראשון שלי לאחר שנה. בינינו, מה זה יום ומה זאת שנה ומה הם 24 שנים.
נסעתי לת"א ולקחתי מונית שנוהג בה בחור צעיר ואז החל המסע שלי-שלך. תחילה נסעתי לרח' חשמונאים 32 ברמת גן. הדירה בה גרת אתה ומירב השותפה והכלב היפה.
עמדתי בכניסה. הרגשתי כאילו עוד רגע אתה יורד לקראתי, פותח לי את הדלת ואנחנו מתחבקים את החיבוק ההוא שרק אתה ואני יודעים את עוצמתו. עמדתי והסתכלתי. איפלו צילמתי. הדלקתי נר נשמה, נשמתי עוד קצת את השכונה, הכניסה, הצמחים..ויצאתי, כאילו את יוצא משם ופנייך לקנטרי ג' חדר כושר ברמת-אביב. נסנעו בדרך שאתה עשית באותם זמנים ואני לא מפסיקה לחשוב, לא יכול להיות, זה לא קרה הגרוע מכל הזה לא היה.
כאשר הגעתי לחדר כושר קבלו את פניי החברים שלך, מאמן הכושר שלך, מאמנת הכושר ועוד חברים טובים שמכירים אותך.
ראיתי אותם עדיין כואבים ואני לא ממש הבנתי שמדובר בך. אתה, הבן הבכור שלי. הם דברו בהתרגשות רבה על היום האחרון, על כל דקה שהיית בחדר הכושר על הכיסא שישבת עליו, על המשקולות ויתר המכשירים, על הגרעים שיצאת מחדר הכושר ופנייך הפעם לכיוון הבית ואתה נוסע באופנוע דרך ההלכה לכיוון רח' ביאליק ושם בשעה 1:20 צהריים, אור, בהיר, כביש נקי- הזמן הזה שמכאן משתנים כל החיים ולא מאמינים- עד היום לא מאמינים.
הדלקתי שם נר נשמה. לא בגלל שקרה לך חס ושלם משהו..סתם כי ההגיון שלי אומר תדליקי שם נר.
משם נסעתי לבית החולים איכילוב. ראיתי את המקום, נכנסתי לחדק טיפולים במיון, הלכתי בדרכים בתוך בית החולים והוא נראה לי אחר, אך מוכר. לפני שנה כנראה ראיתי אבל לא ראיתי והפעם זה היה מקום מוזר שלא כדאי להגיע אליו בכלל בשום מצב.
הטיול הזה הסתיים בערך אחר הצהריים בשעה חמש או שש. משם נסעתי לבקר את מור אחיך בבסיס ואז נסעתי לבית החדש שלנו.והנה באותו היום אני מקבלת מכתב מפרקליטות המדינה שהתיק שלך נסגר. אתה לא אשם ואין מספיק הוכחות כדי להאשים אחרים.
איזה יופי מתוק שלי המדינה מתכתבת איתי והנידון הוא אתה. אף אחד לא יודע מה היה שם באמת ואף אחד לא יידע לעולם. תעלומה. ולכן אהוב ליבי הענק והאין סופי בשבילי לא היה ולא קרה אני מחכה לך בבית כל יום וכל לילה.
אחכה לך כל יום כל שעה כל דקה. אחכה לך עד שיגמר לי הכוח. אחכה לך עד יום מותי. אחכה לך אהוב ליבי וכמו שאני קוראת לך בכל יום יפיוף- יפיוף תחזור הביתה.
וכמו שאתה קורא לי אמא'לה- אמא'לה אני מחכה.

במלאת שנה

אחותי חברתי אהובתי כעת חיה, לפני שנה הציף אותי המראה של הליצנית והמלך בינתיים, חלפה שנה בה כל יום רוקע פטיש חסר מנוח "כמה המוות הזה מיותר" אחותי חברתי אהובתי הכאב הנובע מן הצער והצער הנובע מהכאב והאבדן לעולם לא יתמו לעולם לא יעלמו המסורת

המשך קריאה

תמיד איתך

אני מוצאת את עצמי כל הזמן סתם פותחת את האתר וקוראת עליך עוד קצת… זה דיי מעניין שאפילו אלו שלא היו הכי קרובים כ"כ הושפעו ממך,מהאישיות ,הבנאדם. אתה יודע איך זה שאחרי שמישהו מת הרגשות אליו מתעצמים כפליים… תמיד אתה בחרטות שאולי זה יכל להגמר

המשך קריאה

עומר בן דודי, יקירי!

לפני חודש בדיוק חגגת איתי בתחילתו של פרק חדש בחיי-בחתונתי, רואים אותך רוקד איתי בקלטת הוידאו, כשנכנסת לאולם קראתי מיד לצלם, שיעשה לנו תמונה יחד מרוב געגועים לרגעי הילדות הקרובים שלנו. היית בין הבודדים שהצתלמתי איתם לבד כאילו היתה זו הוראה מהשמיים-…."זוהי תמונתכם האחרונה, פגישתכם

המשך קריאה

אחיינים שלך

הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר

המשך קריאה

סהר

געגועים למי ששומר על כולנו כבר 15 שנה מלמעלה. נשיקות אהבה וחיבוקים בנדוד יקר

המשך קריאה