"אני הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה
געגועי הם כמו דלתות
שנפתחות בלילה
לנצח אחי
אזכור אותך תמיד
ונפגש בסוף
אתה יודע…"
אין מילים לתאר את הכאב..
אוהבת ומתגעגעת בלי סוף
הידיעה המרה אודות פטירתך הפתאומית, תפסה אותנו כרעם ביום בהיר במהלך טיול בארה"ב. נשמתי נעתקה וגרוני נחנק ולמרות השעה המאוחרת בארץ, בלב כבד וכואב התקשרתי לעדית אמך ולרפי אביך. המילים הראשונות שיצאו מפי היו "למה דוקא עומר"? איזה אסון נורא. אני לא קולטת את זה.
אהבת אם ואב לילד ללא תנאים וללא גבול יכולה להיות רק אצל ילד טוב להוריו. תודה שהכנסת שמחה ואור לבית שלנו. תודה שהחיוך שלך כבש לנו את הלב. תודה לך שנתת לנו נחת. תודה שאהבת את המשפחה הקטנה והגדולה תמיד. תודה לאלוהים שיצר אותך בחוכמה
בס"ד עומר יקר. השעה 5 בבוקר..עוד כמה שעות כבר יהיה אפשר להגיד שעברו שבועיים..אבל עדיין..עדיין יש כל כך הרבה דברים לספר לך..כל כך הרבה דברים שרצים בראש…אי אפשר להפסיק אותם, אולי בגלל זה החלטתי לכתוב שוב..גם בשעה כזו..הפעם לכתוב אליך. אני זוכר את הכיף האחרון
הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר