היי עומרי..
נעשה לי מוזר לכתוב באתר הזה אבל יותר מוזר לי לדבר לקבר שלך אז החלטתי לכתוב בכל זאת ולספר לך של השבוע האחרון שלי.
במוצ"ש ירדתי לאילת..כן לבית שלנו שגרנו ביחד בתקופה הכי יפה בחיים שלי נראה היה שגם בשלך. הגעתי ונכנסתי לוילה פישפשתי בין הדברים לראות מה עוד השארתי שם ומצאתי את הברכה שכתבת לי ביום ההולדת העשרים וזה הולך כך:
"קצת באיחור אבל ככה זה אחים אז-איחולים וריכולים לבביים
תמשיכי לנקות אחרי ושיהיו לך חיים הכי מאושרים בעולם
את לא מקסימה אז אני לא כותב את זה.ואמן ונמשיך להיות אחים טובים
עד סוף ימי חיינו
אם יש לך כביסה לבנה אז תגידי לי ומי יתן ותמצאי חבר נורמלי
מאחל לך את כל הטוב שבעולם בהצלחה בהכל כאן בישבילך
תמיד אחיך הגדול עומר"
נקרע לי הלב עומר רק מלקרוא חשבתי שאני יוצאת מדעתי ..ניסיתי לפרוץ מתוך עצמי ולברוח חיפשתי מי שיציל אותי..בסוף אחרי מס' שעות של איבוד הדעת ענתושי דיברה איתי והרגיעה אותי היא הזכירה לי שאני לא לבד בתוך העולם הנוסף שבניתי לי ושאם קשה לי פשוט..מותר לי לחזור הביתה למודיעין …וחלטתי בכל זאת להשאר..ואז הזכרונות החלו להציף….
כל מקום שהלכתי כל דבר שאכלתי כל שיר ששמעתי .לא היו לי תמונות נקייות..בכל פינה ראיתי סיטואציה שנמצאנו בה ,חוויה משותפת זה לא הרפה ממני גם כשניסיתי לקום מהתהום העמוקה שאליה נפלתי..התחלתי לקרוא לך והרגשתי שאתה שם איתי …הייתי יושבת בחוף הים ואומרת "עומר אם אתה פה איתי תראה לי"..ובתוך שניה עברו שתי בנות ודיברו על בחור בשם עומר…עברתי ליד המנקי'ס…הייתי אמורה להפגש גם עם יפית ואלאדין …ללכת לפלטיניום שכל כך נהננו שם..עם חגית..ובנסיעות על הטוסטוס בדרך לשם..באמצע דצמבר..שמרוב הקור היינו שרים כל הדרך.."החום שבגנך מול הקור שבגני..שנינו נתגבר על האימה.."
השארת אותי להתגבר על האימה לבד…אז לא הייתי מסוגלת לעשות את הדברים האלו שתכננתי…פגשתי את עוזי…פגשתי את ליז השכנה שלנו ..פגשתי אנשים שהכירו אותך…שעבדו איתך..והיה נראה שחששו מהתגובה שלי אם יעלו את ה"נושא" זה הפך להיות "הקטע הזה.."
"הבאסה שלך…תצאי מהבאסה .." אנשים אומרים לי..שונאת שאומרים לי מה אני צריכה ..או חייבת ..או "יעשה לך טוב…"
זה לא באסה עומר זה עצוב ..כל כך עצוב..וזה רק גדל הצער הזה שממלא לי את הלב …
והגעגועיים האין סופיים …
אני אוהבת אותך …ועדין מתקשה להאמין….