הידיעה המרה אודות פטירתך הפתאומית, תפסה אותנו כרעם ביום בהיר במהלך טיול בארה"ב. נשמתי נעתקה וגרוני נחנק ולמרות השעה המאוחרת בארץ, בלב כבד וכואב התקשרתי לעדית אמך ולרפי אביך.
המילים הראשונות שיצאו מפי היו "למה דוקא עומר"? איזה אסון נורא. אני לא קולטת את זה. בסתר ליבי קיוותי שאולי נפלה טעות והוא רק נפצע. ואולי לא שמעתי ולא הבנתי ומאד רציתי להיות קרובה ולחבק את אמא עדית. במאמץ נפשי רב החזקנו מעמד עד לסוף הטיול.
קשה לי לתאר במילים מי היה עומר למשפחה, להורים, לאחים ולחברים ולכל מי שהכיר אותו.
המילה "ז"ל" הצמודה לשמך מזעזעת אותי כל פעם מחדש. האסון הזה לא נקלט במוחי.
לכל אחד מאיתנו היה קשר אישי מיוחד עם עומר. אני זכיתי להכיר את עומר קודם כל כחבר של הבן שלי יוגב ומאוחר יותר כבן של שכנים וחברים.
"יפיוף" כך כינו אותך. עד היום מילה זאת לא נאמרה ולא יצאה מפי. זה שייך לך ורק לך בלבד.
האוכל המיוחד, עוגיות התמרים והעוגיות המלוחות נעשו תמיד כדי שעומר יאכל ויקח לבסיס.
נלקחת מאתנו בדמי ימיך ואנחנו נותרנו לבכות אחריך.
בלכתך השארת חלל ריק ונותר לנו רק על העבר להתרפק.
מי יתן ותמצא מנוחה נכונה בדרכך האחרונה.