הזמן עובר ואתה חסר
הזמן עובר ואתה לא חוזר
זה קשה וכואב וצובט כל בוקר בלב
והדמעות שוב זולגות
על הבטון מתנפצות
עם כל חיוך או הנאה
עם כל שמחה או בכלל הרגשה
יש עכשיו עצב
זה אמיתי אבל אני מסרב להאמין
איפה אתה איש גדול וכביר?
איתן ואדיר?
נעלמת…
אני יודע שהיית שם, וקצת קשה לך לתת לנו סימן מוחשי… אבל זה בסדר, כי הרגשתי ואני יודע! אני הכי זוכר בחגים עם המשפחה, שהיינו יושבים בשולחן והיתה מגיעה הצלחת הגשה של הקוסקוס… ואז היינו צוחקים שבמקום להוריד לך לצלחת, פשוט תשאיר את הצלחת הגשה
בס"ד מסתכל לשמים ושוב נפשי בוכה בבדידות שוקע ליבי הלך איתך חיוך נדם לפתע שמחת חיים כבר מתה כי לא תשוב יותר לכאן חיוך נדם לפתע שמחת חיים כבר מתה את הכוכב כיסה ענן מלאכים בוכים ונובלים פרחים החיים שלי נקטף ללא סיבה מלאכים בוכים
מלך של ליצנית הליצנית הכתירה והמליכה אותו למלך הליצנית העריצה את עפר רגליו אך לפניכן היא אותו ילדה והועידה והצעידה, וגם אהבה וחיבקה ונישקה והרעיפה והוא היה ראוי!!! בחיוך ביישן וצנוע ועניו עד כאב, קיבל כל אשר יכלה לתת מעומק רחם ולב. חיק של אם
הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר