לרפי אחי ואידית גיסתי! יש דברים רבים בעולם שניתן לעקל אותם אך מקרה של ילד מקסים, שהולך ביום אחד לא ניתן להבין בכלל. את עומר האחיין שלי למדתי להכיר בימים המעטים שהיו בהם להתארח אצלי. ילד מקסים, ביישן ואהוב. הייתי גאה בו בהערצה שלו למשפחתי

הרגע הזה שהבן שלי בגיל 10 מנגב לי את הדמעות בטקס יום הזיכרון. טוב שחושבים על זה, זה מתחיל מהיום שנולדו. הם יודעים שמוות זה חלק מהחיים. הם יודעים איך נראה בית העלמין. הם יודעים שצריך להזהר בדרכים. שהיו יותר קטנים הם היו חושבים שעומר

הידיעה המרה אודות פטירתך הפתאומית, תפסה אותנו כרעם ביום בהיר במהלך טיול בארה"ב. נשמתי נעתקה וגרוני נחנק ולמרות השעה המאוחרת בארץ, בלב כבד וכואב התקשרתי לעדית אמך ולרפי אביך. המילים הראשונות שיצאו מפי היו "למה דוקא עומר"? איזה אסון נורא. אני לא קולטת את זה.